לאהוב כמו ישועדוגמה

בעודי מחכה בתור בבנק

אף פעם לא הבנתי מעמד חברתי. למה אנחנו, בני אדם, מגביהים אנשים מסויימים ולא אחרים? יש כל כך הרבה גורמים שיכולים להשפיע על המיקום של אדם על סולם חברתי: פרסום, עושר, יכולות, יופי, אופי, תואר, מורשת וכו'.

בטח הייתי בתיכון כשמתי לב למעמדות שונות של פופולריות בפעם הראשונה, אבל גם בבגרות אני ממשיכה להבחין שהקהל אחיד בכך שהוא נפתח כדי לתת לחלק לעבור, אך מתעלם מאחרים. אנחנו מדרגים את עצמנו, שמים חלק מקדימה וחלק מאחור.

בשנה שאחרי שעברתי לעיר גדולה, עשיתי טעות טפשית ועצרתי בכספומט ביום שבת. בדרך לפגוש דייט שקיוויתי להרשים, לקחתי את מקומי בתור ארוך של אנשים חסרי-סבלנות שהיו זקוקים למזומן לסוף השבוע. שקועה במחשבות, לא שמתי לב מיד לבלאגן בראש התור, שכלל לפחות שמונה אנשים. אבל קול בכי ומילה גסה תפסו את תשומת ליבי, ושמתי לב לאישה עם שיער מבולגן שנאבקה להכיל את הרגשות שלה ולסיים את העסקה בכספומט. בהיתי באישה, ואז הסתכלתי על האנשים בתור לפניי ומאחוריי. כולם נמנעו מקשר עין, והתעלמו בנימוס (או פשוט בחוסר סבלנות) מהאישה עם הבעייה. האישה ביטלה את העסקה שלה, ואז פנתה לכולנו ואמרה, "אבא שלי בדיוק נפטר." זה היה יותר הסבר במקום התנצלות.
כשלא התקבלה אף תגובה, היא פנתה, עדיין בוכה, והלכה לחנייה. הבטתי מסביב וחיפשתי מישהו שיעזור, במחשבה שמישהו באמת צריך לעשות משהו. לצערי, קלטתי שהסיבה שהרגליים שלי נשארו במקום היא שלא רציתי לאבד את המקום שלי בתור, שרק הלך ונהיה ארוך יותר.

באיזו תדירות אנחנו שמים את התכניות שלנו בעדיפות עליונה יותר מאשר לאהוב אנשים כמו שישוע קורא לנו? באיזו תדירות אנחנו מתעלמים מאלו שיקרים למשיח, כי אנחנו קובעים את הערך שלהם בצורה שטחית? באותו רגע בכספומט הייתי בדרך לאנשהו והיה לי מישהו שהייתי בדרך להרשים אותו. האישה הזאת הייתה זרה, ואני הרגשתי באנוכיות שלא היה לי זמן לתת לה. אבל המשיח לא קורא לנו לשרת אותו רק כשמתאים לנו. הוא לא מבקש ממנו לשרת רק את אלו שאנחנו מחליטים שהם ראויים ליחס ממנו. הוא יהפוך לחלוטין את סדרי העדיפויות שלנו - ממלכת הנשף לכוכבת פורנו, או ממכור לסמים לספורטאי - ויכריז שלמרות התיוג השטחי שלנו, הראשון יהיה אחרון והאחרון יהיה ראשון.

האישה המתאבלת עכשיו התקשתה לפתוח את המכונית שלה, ואני הרגשתי את עצמי רצה לכיוונה. היא נהייתה לעדיפות העליונה שלי כשהלב שלי נתמלא חמלה עבורה. כשהיא הביטה בי בפליאה, אמרתי לה בכנות "אני כל כך מצטערת על האובדן שלך." הפנים שלה התעקמו שוב והיא בכתה בזמן שאני חיבקתי אותה. היא נרגעה אחרי דקה והודתה לי בשקט לפני שהיא נכנסה למכונית ונסעה. אני פניתי שוב לכספומט, שם קהל של אנשים העסיקו את עצמם עם הפלאפונים שלהם, והתעלמו ממני בכוונה.

ולקחתי את מקומי בסוף התור.

בת' קאסל
צוות מדיה של לייף צ'ירץ' (בת זוג)